מייצרי האלילים

האלילה המצילה

 

האש היא רק תהליך יוצר חום,

למרות שהיא נראית כמו נס ממרום.

פעם האמננו שיש לה תכונות,

ויכולת להציל  אותנו מסכנות.

 

ואז התפתחו הלכות וצצו כוהנים

שהכריזו על עצמם  שליחי האלים.

את האש הם הכתירו  ל'להבה קדושה',

והפיחו בנו אמונה באליל המושיע ממצוקה.

 

השמש היא רק כדור גז ענק

שבמרחבי הגלאכסיה מסחרר אבק.

הכוהנים נשבעו כי היא מקור האושר והנחת,

וכולנו  השתטחנו לפניה בלהט.

 

הנה יצרנו לנו אלילה,

שלזכות ברחמיה פצחנו בתפילה,

שחטנו את ילדינו לאות תודה,

רצחנו את חסרי האמונה כדי לזכות באהבתה.

 

אפילו חיות הכתרנו בקדושה,

והחלפנו  אלילים בלי שום בושה..

פעם אליל אבן, פעם אליל עץ,

העיקר שמכל צרה הוא אותנו יחלץ.

 

והנה במשקוף בתינו קבועה מזוזה.

קופסאת פלסטיק ארוכה ורזה,

ובתוכה תזכורת פשוטה וחכמה,

לאהוב את האל בשלום ובמלחמה.

​

הרבנים אומרים שיש לה תכונות,

כמו ברכת המשפחה והרחקת סכנות.

היא על בתינו תמיד תשמור,

ואנחנו לכבדה לנצח נזכור.

 

ובדיוק כמו הכוהנים הקדמונים,

הם העניקו למזוזה כוחות עילאיים.

בבואנו ובלכתנו לא נשכח לתת נשיקה,

לאלילה שממרומי המשקוף משגיחה.

 

שישה מיליון נספו בשואה,

לכולם הייתה בבית מזוזה.

ברור כאן מעבר לכל ספק,

כי שמירת הבית זה משפט ריק.

 

ובכל זאת הפכנו את זה הגויל,

לעוד סוג של אליל.

יומם וליל הוא עלינו  שומר,

ובקדושתו כל ילד מתפאר.

השגחה אלוהית ברוח ובמעשה,

ואנחנו על כל הגויים נתנשא.

 

אז נמשיך לעבוד את זה האלילון,

פלסטיק עם פרשייה המודבק באלכסון?

או נזכור ונכבד את יעודו הקדמון,

להוציא אותנו לרגע מהשיגעון,

ולהשיב אותנו לאהבת האדון.

 

זו דוגמא של חזרה בתשובה,

לא ציצית, פאות ונשיקות למזוזה.

היא רק מזכירה את המקום בתודעה,

שם מסתתרת האהבה העליונה.

 

להעריץ מזוזה על השגחה וגבורה,

זו תחילת הדרך לעבודה זרה.

לתת 'תכונות-על' לפתק עם כמה פסוקים,

זה בדיוק מה שעשו עובדי האלילים.