יש לי מה לומר

יושבים סביב שולחן הקפה,

בלי שום מחסום על הפה.

רגע שקט וברור,

נקי מיצר הדיבור.

 

ומישהו פתאום אומר,

"יהיה גשם"? או משהו אחר,

שני עונה,"בטח",

שלישי מוסיף עוד נתח,

ורק אני שותק.

 

ומבעד למסך הדממה

אני נדחף לבמה,

לדבר, להתחיל שיח,

את עצמי קצת להנציח.

 

ואז אחד פורץ בדיבור,

וכולם נשאבים לעוד סחרור.

בקצה לשוני דרוכה הברקה,

אבל לא בטוח שיש לה בכלל הצדקה.

 

ומתעוררת בי תחושה,

שזה ממש בושה,

לומר משהו סתם,

לגנוב את תשומת לב כולם.

 

אולי זה בא מיוהרה,

או ריקושט מצלקת ישנה,

אבל כשאני שותק נפתח חלון,  

להקשיב במקום לפטפט בסלון.

 

השקט חוזר לשולחן כמו תמיד,

בגרון מדגדג לי משהו להגיד.

ושוב מישהו שולף אמירה,

וכולם מצייצים כמו בשעור זמרה.

 

ואני שותק עם המשהו החכם,

ועולה בי רגש חדש וחם.

אפילו אם יש לי מה לומר,

אני לא חייב לתקוע בשופר.

 

גם אם הנושא מאד עמוק,

גם אם כל השולחן באמוק,

גם אם נדמה שיש לי תרומה,

עדיף  לנוח בחיק הדממה.

 

כמה פשוט ונעים

לא לשפוך סתם מילים.

בשום דבר מיוחד לא לדבוק,

ומתוך בחירה לפעמים לשתוק.

 

חלק ב

אוקי, אז שתיתי מדבש השתיקה,

נותרתי מחוץ למתזי המזרקה.

הפה חתום והשכל בוחן

איך ומתי להסתנכרן.

​והנה הגיעה הזדמנות נדירה,

לפצוח באיזו הכרזה מדהימה,

לגולל בשולחן בפני חברי

משהו מתובנותי ורוחב אופקי.

אחרת איך אשאיר חותם,

לפחות בשכונה אם לא בעולם?

 

ואיך שהאותיות הסתדרו לי על הלשון,

מישהו התחיל לדבר ראשון.

האוויר שוב התמלא אבקה,

ואני כמעט איבדתי את טעם השתיקה.

 

חלק ג

ושוב דומייה של הגות והרהורים,

עם מתח קל טרום דיבורים.

אני מתכונן להסביר כמה חשוב,

במקום לדבר להיות קשוב.   

 

לפתע הצטרף עוד ותיק פרלמנטים,

מומחה גדול בנתינת קומפלימנטים,

ואני עם הציפור ביד,

שוב שותק בדד.

 

עוד לא  הגיע תורי לבמה,

אבל יש פה הזדמנות לתקן את הנשימה,

להרפות קמט בין העיניים,

לשחרר בקלילות את הגב והכתפיים.

 

לא חשוב על מה ההמולה,

לי לא תהיה נזילה,

ואם יתגנב משהו מהשפתיים,

אז לא יותר ממילה או שתיים.

 

,