אהבה
תמיד יש מישהו שמגיש את הלביבה

שזכתה להתהדר בכינוי 'אהבה'.

כל אימת שהיא נפלטת מאיזה פה,

השומעים מחייכים חיוך נרפה.

 

כניעה רגשית זולפת על כולם

ורוך חנפני ננסך באולם,

כאילו הופיעה חוה בשמלת כלה,

או הוד שמימי לפתע נגלה.

 

ואז באופן מאד אופייני,

מישהו פועה בקול צמחוני,

'אוי זה כל כך מרגש..' ,

כמו כלבלב שבזנב מכשכש.                            

​

ואני חש משב של טרוניה
כאילו יש כאן מין  קנוניה,

בחסות המילה הזו הנדושה, 

שנראית לי כמו זקנה תשושה.

 

למרות שהקהל נפעם ונרגש

לצלילו המהפנט של השם המפורש,               אני  מעדיף  מפלט דיגיטלי,

על פני פרגון לביטוי התיאטרלי.

 

לפזר כמו פופ-קורן את הסיסמה הדביקה,

כעשב מרפא לכל מועקה,

לא מפיג שום הכאב,

ואת הרגע גונב,

גם אם המטרה היא לפלס נתיבים

אל מצב עונתי של אשכים דואבים.

​

לפני שאתה מאכיל את האמירה הלעוסה,

תבדוק אם אתה מנענע עריסה,

מחלץ מישהו מתוך הריסות,
או מדגדג את עצמך בקלישאות.
 

החיים תלויים על חוט השערה,

אז בעצם, מה כאן הבשורה? 

לכבד את הרגע שאנחנו חיים,
או לחלק לנו קופסאות שימורים?

​

אפשר לוותר על אוננות סנטימנטית,

ולשמור על הוויה  אותנטית.

להעריך קצת את קיומנו הנוח,

מול קיברו של חברנו המנוח.

 

לא מדובר בחוויית האהבה

אלא במילה אכולת החלודה.

המרי אינו על טעמה הנפלא

אלא על ההתבוססות בשומנה.

 

בכל זאת ולמרות החרוזים,

אהבה היא מתנת המרומים.

בלעדיה הצבע תמיד דהוי

ובחסרונה הלב הוא מנוע כבוי.

 

זאת לא סיבה  להופכה לידועה בציבור,

ולא תירוץ להיות לה סרסור.