​

דת זאת

 דוגמא לדת נטולת ספק, חופשיה מחטאים נושאי עונש, ללא פולחנים, כוהנים וציוויים מספרי קודש,

המעודדת חיי רוח על פי מצפון ותבונה במקום אמונה עיוורת.

      עשרת הדברות

1.  אין לדת זאת שם ואין לה סמל.

2. אין לדת זאת מרכזי ניהול, סניפים, רשימות חברים או מקומות פולחן כלשהם.

3. אין לדת זאת שום מגע עם כסף, רכוש או מתנות בשום צורה ואופן, ואין מטלות או דרישות מאיש.

4. אין לדת זאת שום פולחנים, מנהגים, קורבנות או טכסים מחזוריים, למעט מפגשים אקראיים.

5. אין לדת זאת נביאים, כוהנים, רבנים, כמרים, אימאמים, נזירים, גורואים, שמאנים, מאסטרים, מתקשרים, פוסקי הלכה, מפרשי כוונה, מורים, מנהלים, מנהיגים, אנשי כבוד או בעלי סמכויות. אין מעמד נעלה לשום דמות עכשווית, אין חשיבות מיוחדת לשום אישיות היסטורית, ואף אדם לא יכהן בעמדה כלשהי בעתיד.

6. דת זאת אינה עוסקת במוסר. קודים מוסריים נקבעים בבתי מחוקקים ונאכפים בבתי משפט, ואינם עניין של דתות כפי שהיו בעבר. דת טהורה אמורה לעסוק רק בשאלות אדם-אל, ולא בעניינים שבין אדם לאדם.

7. אין לדת זאת כתובים, פירושים, תיקונים או הלכות. כל הסבר הוא חוות דעתו הדמיונית של המסביר בלבד.

8. מותר לכל מאמין בדת זאת לפגוש את כל סוגי האנשים היכן שירצה, בזמן שירצה ובכל הרכב שירצה, ובאותה מידה לסרב לכך. מותר לדבר בגלוי על כל דבר והיפוכו, ואין איסור על שום התבטאות.

9. אין בדת זאת אמונה בשום דבר העומד מעל או מתחת לשום דבר אחר, על כן אין כפירה ואין חילול קודש.

10. החגים היחידים בדת זאת הם ימי ההולדת של בני האדם.

הנחות יסוד

1. על פי דת זאת, בלתי אפשרי בכל צורה, אופן ותנאי לתאר 'אל' היות והוא נשגב מבינת האדם. כל סוג של תיאור 'אל' רצונותיו ודרישותיו, הוא בהכרח היפותטי, בין אם האל מצוי מעבר לבריאה (דקארט), או משגיח על הבריאה (הרמב"ם), או הוא הבריאה עצמה (שפינוזה), או ברא את העולם ועזבו (לייבוביץ), או הוא נמצא עם האדם תמיד (בעל שם טוב), או הוא והנפש אחד הם (ודאנטה) או אין בכלל אל (ניטשה), או הוא מתגלה בתקשורת עם האדם (קירקגור) או הוא ה'אופיום' של ההמונים (קארל מרקס), או הוא נקמן כועס האוהב ריח ניחוח של קורבנות, ובמיוחד של כבשים בגיל שנה (התנ"ך), או הוא כוח של טוב הנלחם נגד כוח של רוע (זורואסטר), או הוא משהו לגמרי אחר.

2. כל אדם מכל מעמד, ייחוס ותקופה, המדבר בשמו של אל, או טוען כי הוא מביע את רצון האל, מייצר בפועל תשתית לפוליטיקה דתית המבוססת על אשליה. כל הדברים שנאמרו ונכתבו על האל הם היסטוריה של פוליטיקות דתיות, בין אם נבעו מתוך תובנה, חלום, הזיה או התגלות. ראייה לדבר -  ריבוי הדתות, ריבוי הפלגים בתוך כל דת, הסתירות הגורפות בספרי הדתות, הצהרת כל דת על היותה נציגת האל הבלעדית, ומלחמות הדמים התמידיות ביניהם. אלו מאפיינים פוליטיים ולא מאפייני דת.

3. אנשים קדושים, מילים קדושות, תשמישי קדושה, תאריכים קדושים ומקומות קדושים הם כלים פסיכולוגיים של כוהני דתות פוליטיות, המעוררים במאמין רגשות שייכות, דבקות וחרדת-קודש. במקום לטפח אינדיבידואל חושב, אחראי ומצפוני, הם מעצבים אדם תלותי המציית בהכנעה לציוויי כוהניו ומתייחס לכתבי דתו כאמת אבסולוטית הישר מפי האל. אדם הכלוא ביראת עונש משמיים, אזוק ברגשות אשמה על חטאיו, מקובע בציפיית שווא לישועה ומהופנט מהבטחות הבל על חיי נצח בעולם הבא. קנא גזעני המוכן בעיוורונו להרוג בשם דתו למען אלוהיו.

4. הדבר הקדוש היחיד בדת זאת הוא חיי האדם ללא קשר למוצאו, דעותיו ואמונותיו. עבודת קודש היא לשכלל את התודעה העצמית, לפעול מתוך תבונה ומצפון, ולהניח לכל בני האדם להתנהל בחופשיות כאוות נפשם.

5. תפילה היא ביטוי של 'בקשה', 'סליחה' או 'תודה', שמרכז מסויים בחלק המודע של המוח לוחש למרכז אחר בחלק הלא-מודע, באופן המעורר רגשות של אמון, ביטחון ותקווה.  משם נובעת האמונה. אבל, אמונה במענה חסד מהאל, מרגיעה ככל שתהיה, אינה סיבה מספקת להתעלם מהעובדה כי ה'אל' שאליו מכוונת התפילה, הוא בעצם תמונה או מחשבה השתולה בתוך הלא-מודע במוח של המתפלל עצמו.

דתות מאדירות את השתל הזה בפולחנים, סיפורי ניסים והבטחות על גאולה מתקרבת. אין דרך לדעת אם, ומה היא השפעתה של תפילה בשמים או בארץ, למעט רגשות הפלצבו (placebo) שהמתפלל חווה. תפילתו היא פנייה מן העצמי אל העצמי בין אם בדקלום מתוך ספר או בהשתפכות הלב.

6. דת זאת אינה 'משתילה' בלא-מודע תמונות, רעיונות או אמונות, ואינה מתייחסת למה שכבר שתול שם. תפילה נבונה היא אישית, חופשית, ומכוונת לקשר פנימי עם המצפון הטמון גם הוא בלא-מודע של כל אדם, מלידה, ומאפשרת לו להיות 'מאיר הדרך' האמיתי, במקום לרעיונות וסמלי-דת מופשטים המפיחים רגשות שווא של בחירה ו'השגחה משמים', ומציתים רגשי עוינות עיוורת כלפי מאמיני דתות אחרות ונגד אלו הנחשבים 'כופרים' - עד כדי נכונות להרוג במלחמות 'קודש' בשם האל.

​

7.טכסים של דתות אחרות הם מסורות ועדויות היסטוריות, לא פולחנים 'מקודשים''; ואם מתעקשים על הקרבת קורבנות, האל יתרשם מאד אם הקורבן לא יהיה גדי בן שנה אלא אריה בן 5 או תנין בן 10, והאל יתרשם במיוחד אם מקריב הקורבן יקריב את עצמו. זאת ההוכחה המשמעותית ביותר שהחסיד באמת אוהב את אלוהיו.